פסק-דין בתיק ע"א 48957-10-10

לפני ערעור על החלטתה של כבוד השופטת מיכל עמית-אניסמן מבית משפט השלום בראשון לציון בתא"מ (ראשל"צ) 1520-09 במסגרתה דחתה את התנגדות המערערים לביצוע שיק על סך 30,000 ש"ח, הורתה על חידוש הליכי ההוצאה לפועל כנגד המערערים, וחייבה אותם בהוצאות בגין אגרה ושכר טרחת עורכי דין בסך של 5,000 ש"ח.

עיקרי העובדות

1.   המערערת 1, הזמינה עבודות שונות אצל המשיבה, חברה העוסקת במתן שירותי כריכה, גרפיקה ודפוס. בגין עבודות אלו מסרה המערערת 1 למשיבה, בין השאר, את השיק נשוא ההתדיינות הנוכחית, על סך 30,000 ש"ח (להלן: " השיק"). המערער 2, בעליה של המערערת 1, חתום על גבי השיק, והוא נתבע בשל כך על פי השטר.

2.    המשיבה הפקידה את השיק לפירעון, ומשחולל הגישה בקשה לביצועו (תיק הוצל"פ (ת"א)
01-77443-08-4). המערערים הגישו התנגדות לביצוע השטר, וזאת בטענה שפרעו את חובם למשיבה, וכי השיק ניתן כבטחון בלבד.

3.    וזהו הבסיס העובדתי שהוצג להתנגדות: לטענת המערערים השיק נמסר מלכתחילה כשטר לביטחון כנגד הספקת סחורה עתידית. בשלב מסוים הפקידה המשיבה את השיק בטעות בבנק, ובעקבות פנייה של המערערים, ביטלה את פעולת ההפקדה, ואף הוציאה ביום 16.4.2008 מכתב למערערים בו היא מבהירה כדלהלן: " אנו הפקדנו צ'ק זה בטעות כבטחון בבנק. ביקשנו מהבנק למשוך את הצ'ק בחזרה. אנו נקבל צ'ק זה אחרי החג, ומתחייבים בזאת להעביר לרשותך את הצ'ק" (להלן: " המכתב מ-16.4.2008"). בעקבות מכתב זה נמנע פירעון השיק בשעתו, והמערערים פרעו, לטענתם את חובם למשיבה בתשלום סך של 19,500 ש"ח במזומן לנהג של המשיבה. הגשת השיק לפירעון לאחר הדברים הללו הייתה איפוא שלא כדין, וזאת הן מאחר והחוב למשיבה נפרע במלואו והן מאחר והתנאי לפירעונו לא התקיים.

4.    גרסתה של המשיבה לאירועים הייתה שונה בתכלית: לדבריה השיק לא נמסר לה כשטר בטחון, אלא כתשלום בעבור סחורה שתסופק בעתיד. לאחר הספקת הסחורה, ובטרם הגיע מועד הפירעון, פנה המערער 2 למנכ"ל המשיבה, וביקש שהשיק לא יוצג לבנק, מאחר ואין לו כיסוי, ואם יוצג לפירעון, הדבר יביא להגבלת חשבון הבנק של המערערת 1 לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981. כנגד זאת הציע כי השיק ישמש כבטחון, ואילו התשלום עצמו יבוצע במזומן או בשיק חלופי. מנכ"ל המשיבה נענה בחיוב לבקשה, פנה לבנק של המשיבה על מנת למנוע את הצגת השיק לפירעון, ואף נתן בידי המערערים את המכתב מ- 16.4.2008, בו נאמר כי השיק ניתן לביטחון בלבד. לאחר הדברים הללו, ומשהמערערים לא עמדו בהבטחותיהם, ולא פרעו את החוב, לא נותרה למשיבה ברירה, אלא להציג את השיק לפירעון, ומשחולל, לנקוט בהליכי ההוצאה לפועל שכנגדם הוגשה ההתנגדות.

5.    בית המשפט קמא, לאחר ששמע את עדי הצדדים, העדיף את גרסת המשיבים על פני גרסת המערערים. ביסוד הכרעתו עומדת הקביעה העובדתית כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח כי פרעו במזומן, על ידי תשלום 19,500 ש"ח, את חובם למשיבה. לעניין זה קיבל כמהימנה את גרסת נהג המשיבה כי קיבל רק 500 ש"ח כדמי הובלת הסחורה למערערים, ולא תשלום בעבור הסחורה עצמה. עוד קבע בית המשפט קמא כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי השיק בו מדובר היה שיק לביטחון (ראו סעיף 20(ג) לפקודת השטרות). עם זאת, ציינה השופטת קמא כי אף אם היו עומדים בנטל זה, הרי שלא הצליחו לסתור את החזקה כי התנאי למימוש השיק לא התקיים (וזאת לאור קביעותיו כי המערערים לא הוכיחו שהחוב נפרע). לאור כל זאת נקבע שהמשיבה רשאית להיפרע מהשטר, וניתנה הוראה לחידוש הליכי ההוצאה לפועל ביחס אליו.

נימוקי הערעור

6 .    הערעור שהוגש כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא נסמך על שתי טענות מרכזיות: ראשית, לשיטת המערערים קביעות בית המשפט קמא סותרות את המכתב מ- 16.4.2008, בו הודתה המשיבה במפורש בכך שעליה להשיב את השיק למערערת 1. שנית, טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי גם המערער 2 חייב בפירעון השיק, וזאת מאחר ואין כל בסיס בחומר הראיות לקביעה כי הוא גם הוא נושא בחבות שטרית על פי השיק.

7.    המשיבה סמכה, לעניין הטענה הראשונה, את ידיה על קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא, וטענה כי המדובר במסקנות נכונות המבוססות על קביעות עובדתיות בהן אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב. לעניין הטענה השנייה, הבהירה המשיבה כי המערער 2 חתום כערב על השיק, וכי הטענה שאינו חייב על פי השטר לא הועלתה כלל בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

8.    דין הערעור להידחות.

9.    לב המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה עובדתית: האם בוצע תשלום במזומן כנגד הסחורה לנהג המשיבה (או בכל דרך אחרת). בעניין זה קבע בית המשפט קמא ממצא עובדתי כנגד המערערים, לפיו החוב טרם נפרע (לא בתשלום במזומן ולא באמצעות שיק אחר שנטען כי נמסר למשיבה), וזאת לאחר ששמע את העדים ובחן את חומר הראיות. אין צורך לומר כי בממצא כזה אין ערכאה של ערעור נוהגת להתערב. המקרה שלפני איננו חריג לכלל זה.

10.  בהינתן קביעת בית המשפט קמא כי המערערים לא פרעו את חובם למשיבה באמצעות תשלום במזומן, הרי שהמסקנה כי יש לדחות את התנגדותם לפירעון השיק היא בלתי נמנעת. אכן, כטענת המערערים, נראה כי אל השיק יש להתייחס כשטר לביטחון הן לפי גרסת השיבה והן לפי גרסת המערערים (לפי גרסת המשיבה היה השיק שטר ביטחון מעת שנעשה, ואילו לפי גרסת המערערים, שכאמור הייתה עדיפה על בית המשפט קמא, הפך השיק לשטר בטחון לאור ההסכמה שמצאה ביטויה במכתב מ- 16.4.2008). אפס, משקבע בית המשפט קמא כי החוב לא נפרע בתשלום במזומן ולא בדרך אחרת, הרי שהתנאי למימוש השיק התקיים, והמשיבה רשאית הייתה להציגו לפירעון (וזאת, ללא צורך להוכיח כי החוב לו היא זכאית הוא במלוא סכום השיק). 

11.  זאת ועוד, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, נטל ההוכחה המוטל על המערערים איננו רק לשכנע כי חיובו תלוי במילוי תנאי שלא פורש בשיק, אלא גם לשכנע כי האירוע בו הותנה התשלום לא התקיים (ראו, בנוסף לאסמכתאות אליהם הפנה ביהמ"ש קמא, גם שלום לרנר, דיני שטרות (תשנ"ט) 351). לפיכך גם אם אניח לטובת המערערים כי בתום הדיון נותר ספק בשאלה מהו היקף החוב שנפרע בדרכים אחרות, ומהו היקף החוב שנותר לפרוע, הרי שספק זה פועל לטובת המשיבה בתביעה השטרית, והיא רשאית להיפרע את השיק במלואו. הטעם לכך הוא שבתביעה שטרית " אם הסכום שנפרע שנוי במחלוקת, על הנתבע הטוען לפרעון להוכיח מה סכום פרע. לפיכך, אם טוען  הנתבע שפרע את השטר [או את החוב - ע.ג.] במלואו והוכיח שפרע משהו, אבל לא הוכיח מה סכום פרע, מחייבים אותו בתשלום השטר, כי לא יצא ידי חובת ההוכחה" (יואל זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג) 322).

12.  טענת הערעור השנייה שהעלו המערערים היא, כזכור, שלא היה מקום להטיל את החיוב על פי השטר גם באופן אישי על המערער 2 (להבדיל ממושכת השיק - המערערת 1). טענה זו נטענה לראשונה בערעור, כאשר בערכאה קמא לא הייתה מחלוקת כי על השיק מושא הערעור (להבדיל מהשיק על סך 6,468 ש"ח) מתנוססת חתימת המערער 2, וכי ככל שתדחה הטענה כי החוב נפרע, הוא נושא בחבות מכוח השטר בצד המערערת 1. כשל דיוני זה די בו על מנת להצדיק דחיית הטענה בשלב הערעור. 

13.        לאור האמור נדחה הערעור, והמשיבה רשאית להמשיך בהליכי הגבייה של השטר.

14.  בשים לב לספק שנותר מקנן בליבי בשאלה האם גובה החוב שטרם נפרע למשיבה עולה לכדי סכום השיק, אני מטיל על המערערים חיוב הוצאות צנוע, בגובה של 3,000 ש"ח.